Suppose a doctor recommends a patient receive a pacemaker, both improve the quality of life and extend the patients life. However, the patient has no interest in getting one. Does Halacha compel the patient to get a pacemaker?
Answer
The Kitzur Shulchan Aruch in סימן לב - שמירת הגוף על פי הטבע says:
סעיף א': הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגוּף בָּרִיא וְֹשָלֵם מִדַּרְכֵי הַֹשֵם הוּא, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפשַׁר שֶׁיָבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגוּף, וּלְהַנְהִיג אֶת עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַבְרִין וְהַמַחֲלִימִים אֶת הַגוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְנִֹשְמַרְתֶּם מְאִד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם.
Based in the Pasuk וְנִֹשְמַרְתֶּם מְאִד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם one has an obligation to actively keep the body healthy and help it heal.
And again in סימן קצב - דין החולה והרופא ובמה מתרפאין we learn:
סעיף ג': הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא שֶׁיְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וְרַפֹּא יְרַפֵּא. וְלָכֵן אֵין לוֹ לַחוֹלֶה לִסְמֹךְ עַל הַנֵּס, אֶלָּא חַיָב לְהִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם לִקְרוֹא לְרוֹפֵא שֶׁיְרַפֵּהוּ. וּכְבָר כַּמָה חֲסִידֵי עוֹלָם נִתְרַפְּאוּ עַל יְדֵי רוֹפְאִים. וּמִי שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מִלִּקְרוֹא לָרוֹפֵא, שְׁתַּיִם רָעוֹת הִנֵּהוּ עוֹשֶׂה, הָאַחַת, דְּאָסוּר לִסְמֹךְ עַל הַנֵּס בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה, וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם שֶׁיִזָּכְרוּ עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת חָלְיוֹ. וְעוֹד, דַּהֲוֵי יֻהֲרָא וְגֵאוֹת שֶׁסּוֹמֵךְ עַל צִדְקָתוֹ שֶׁיִתְרַפֵּא בְּדֶרֶךְ הַנֵּס. וְיֶשׁ לוֹ לִקְרוֹא לָרוֹפֵא הַיוֹתֵר מֻמְחֶה, וּבְכָל זֹאת לִבּוֹ יְהֵא לַשָׁמַיִם, וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאֵת הָרוֹפֵא הַנֶּאֱמָן יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאַךְ בּוֹ יִבְטַח לִבּוֹ (ברכי יוסף) (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן סא סָעִיף ד).
A person has an obligation to heal himself - and to do so with the best medical team available.
Like any other Torah obligation, one does not have a dispensation simply because one is depressed.
Furthermore we learn in סימן קצד - דיני גוסס ושמירת המת that:
סעיף א': הַגּוֹסֵס (פֵּרוּשׁ, הַמַּעַלֶה לֵחָה בִּגְרוֹנוֹ מִפְּנֵי צָרוּת הֶחָזֶה, וְזֶה יִקְרֶה סָמוּךְ לַמִּיתָה, וּלְשׁוֹן גוֹסֵס הוּא מִלְּשׁוֹן מֵגִיס בִּקְדֵרָה, שֶׁהַלֵּחָה מִתְהַפֶּכֶת בִּגְרוֹנוֹ, כְּמוֹ הַמֵּגִיס בִּקְדֵרָה תוספת יום טוב, פרק א דערכין) הֲרֵי הוּא כְּחַי לְכָל דְבָרָיו. וְלָכֵן אָסוּר לִגַּע בּוֹ, שֶׁכָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָמִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְנֵּר מְטַפְטֵף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ אָדָם, מִיָד נִכְבֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גוֹסֵס זְמַן אָרֹךְ וְיֵשׁ צַעַר גָדוֹל לוֹ וְלִקְרוֹבָיו, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לִגְרֹם שֶׁיָמוּת מְהֵרָה, כְּגוֹן לְהַשְׁמִיט הַכַּר וְהַכֶּסֶת מִתַּחְתָּיו, מֵחֲמַת שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁיֵשׁ נוֹצוֹת מִקְּצָת עוֹפוֹת שֶׁגּוֹרְמִים לְעַכֵּב אֶת הַמִּיתָה, אוֹ לָשׂוּם מַפְתְּחוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת תַּחַת רֹאשׁוֹ, כָּל זֶה אָסוּר. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם עִכּוב יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ, כְּגוֹן קוֹל דוֹפֵק וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, מֻתָּר לַהֲסִירוֹ, דְּאֵין בָּזֶה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא שֶׁמֵּסִיר אֶת הַמּוֹנֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ.
Even somebody in his death throes - who is clearly in pain - even if it's taking a long time for them to expire - is considered fully alive and one commits murder if one hastens his demise.
The קיצור ש''ע ילקוט יוסף is even more explicit about the absolute obligation to heal oneself. In סימן ב' - דיני הרופא והחיוב להתרפאות he writes:
א: חיוב גדול על החולה להתרפאות כדרך כל הארץ, ואסור לו להמנע מלהתרפא בדרך טבעית. וכל המתעצל בזה וסומך על הנס אינו אלא מן המתמיהים, ודעת שוטים היא זאת, וקרוב להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין על כך, וגם אם מכוין בשביל מצוה, עליו לידע דהוי מצוה הבאה בעבירה. וגם מי שנחלה בחולי פנימי, חייב להתנהג על פי דרך הטבע, וללכת אל הרופא, ולהתנהג כפי הוראת הרופאים, אלא שיתלה בטחונו בה' יתברך, והחונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, שיתן בלב הרופאים להבין ולהשכיל ולדעת שרשי המחלה ודרך רפואתה, והמונע עצמו מללכת לרופא, הרי זה מתחייב בנפשו. [ילקו''י אבלות מהדורת שנת תשמ''ט עמוד כט, ובמהדורת תשס''ד סימן ב' סעיף א עמוד סו]
It's forbidden not to heal oneself, and one will be held responsible [if one dies] for not haven taken care of one's health.
ב: יש בריפוי משום מצות השבת אבידת גופו, וגם משום מצות ואהבת לרעך כמוך, והחיוב לרפא הוא בין אם החולי הוא של סכנה או צער ואיבוד אבר. ואף אם הרופא הוא מכובד וזקן חייב לטפל בכל חולה, גם כאשר הדבר כרוך בבזיון או בטירחא לרופא הזקן. וצריך הרופא לטפל בחולה אפילו אם הוא חולה סופני, הנוטה למות, בכל התרופות והטיפולים הרפואיים. וחלילה לקרב את קיצו של חולה סופני, כדי להקל על סבלו על ידי ניתוקו מהמכשירים. ועל קרובי המשפחה לוודות שהרופאים מזינים את החולה על ידי זונדה וכדומה, ומטפלים בו כיאות, ויש לעקוב אחר פעילות הרופאים כיון שיש בהם המזלזלים בטיפול בחולים סופניים כאלה. [ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן ב' סעיף ב עמו' סט]
Even elderly people require the best medical treatment - even though he has no chance of living very long. Shortening his life is forbidden, even if the sick person will suffer indignities as a result.
More so, relatives have an obligation to ensure the medical treatement is being done properly.
No comments:
Post a Comment